|
ניסיתי למצוא תרגום מושלם למילה Journey בעברית. המילים "מסע" או "דרך" הן הקרובות ביותר מבחינתי. לעבור כברת-דרך, תוך התמודדות פנימית, זהו המסע האמיתי מבחינתי.
אריק פרום כתב: הרשה לנפש שלך להתחיל במסע דרך עולם חדש וזר. היפרד מכל מחשבותיך על העולם שידעת מלפנים. הנח לנשמתך לקחתך למחוזות אליהם אתה עורג. עצום את עיניך, תן לרוחך להגביה עוף, ותחייה כפי שמעולם לא חיית...
ותחייה כפי שמעולם לא חיית... כי למסע יש הוויה וישות עצמאית, הלוקחת חיים משל עצמה, לוקחת אותנו למחוזות מוצפנים, ולאחריו, אינך אותו האדם.
המסע, מנקודת מבט רוחנית, אינו סתם מעבר דרך מרחב פיזי. אלא ביטוי לכמיהה, לגילוי ולשינוי שמונחת ביסודה של התזוזה והחוויה שבדרך. באופן ארכיטיפי, הגיבורים והאלילים בתודעתנו, הינם מטיילים חסרי מנוח אותם אנו מעריצים הערצה עיוורת. יציאה למסע, על פי יונג, הינה דימוי לשאיפה, לציפייה ולתקווה. והמסע האמיתי הוא מסע חיפושים, שבמהותו הינו ביטוי להתפתחות. מסע חיפושים זה מתחיל בחשיכה (בלא מודע) ומתקדם בגישוש וחיפוש אחרי האור.
בספר הרונים (The book of Runes), המסע מתואר כתהליך לעבר החלמה עצמית, שינוי עצמי, חיבור ואיחוד. מסע מהעצמי אל העצמי. מ- Self ל- Self. פעם חשבתי שהמסע הוא זה שיוביל אותי "הביתה" והיום אני מבינה, וגם מאמינה שהמסע עצמו הוא הבית. הדרך עצמה היא השיבה, היא ההפנמה, היא היעד. כי כשהבהירות נגישה, ניתן לראות את הבית, היעד, הפנים והחוץ.
ושוב, שיריה של מירה מינצר-יערי מבטאים את החיבור הזה, ביני לבין עצמי. הנה שיר נוסף שלה, שבעיני מתחבר ביופי רב למסע הפנימי, ה – “Journey”, כפי שאני רואה זאת.
איפה נגמרת הדרך?
איפה באמת נגמרת הדרך?
אולי היא נגמרת
כשעייף לה מלהמשיך?
ואולי נגמרת הדרך
כשהיא מגיעה לדבר מאד מפחיד,
ובשביל לא לעבור בו תמיד –
היא נגמרת?
ואולי,
הדרך נגמרת בתוך הלב,
ביחד עם הדברים שנורא רוצים אותם,
אז מחזיקים אותם בפנים הלב
בשביל שלא יצאו,
ושם הם נגמרים וגם הדרך.
ולפעמים –
נגמרת הדרך בתוך רעיון של כל איש,
כשהוא מגלה ומגיע אליו.
ואז אין מקום להמשיך ממנו,
והדרך נגמרת בתוך הרעיון.
ואולי נגמרת הדרך,
כשלאנשים קשה לעבור בה
או, כשהאיש מת ומפסיק ללכת,
ואז הדרך נגמרת פתאום.
אבל ישנן דרכים
שאינן נגמרות אף פעם,
גם לא בתוך הרעיון.
והן גם לא עוצרות או נגמרות
במקום של הלב, או כשעייף,
או אם קשה, או בגלל שמפחיד.
אלו דרכים שתמיד תמיד ממשיכות להיות,
שאינן נגמרות בכלל אף פעם.
אלו הדרכים שבעמק ובין השדות.
והן גם משתנות לפי הימים ועם הזמן;
אבל אינן נגמרות באיזה מקום אף פעם.
אלו הדרכים שבעמק ובין השדות.
לפעמים הן דרכים בתוך ירוק,
ואז יודעים שהכותנה נבטה, השעורה והתירס המתוק,
וכבר חושבים איך כעבור איזה זמן –
הן תהיינה דרכים בתוך צהוב ובתוך לבן
של כותנה פתוחה, ותירס שנקצר וגם שעורה.
ואחרי זה, כעבור עוד קצת זמן,
בעמק ובין השדות –
תהיינה הדרכים בגשם לבד ורטובות.
ושוב ליד הדרך יעלו צבעים מהתחלה
עם הכותנה, ועם התירס והשעורה,
וכל הדברים שאנשים עושים
בדרכים שבעמק ובין השדות,
שאין להן קצה, ואין להן גם סוף.
וזה מה שכל כך יפה בהן וטוב.
[מתוך הספר 'אם לא יהיה יותר על מה לכתוב – מה בכלל ישאר?!' ספרית פועלים, 1981]
מירה מינצר-יערי אכן היתה (כפי שביתה סיון מתארת) אמנית של המילה הכתובה, ונתנה ביטוי באופן בהיר ואמיתי לטבע האינסופי, ההכרחי, והבלתי נמנע של המסע.
ואוסיף נקודה אחרונה – אין זה מסע אחד ויחיד כמובן. כמו דרכים, אנו יוצאים למסעות רבים ומגוונים, בדרכים שונות ורבגוניות, באופן מקביל, ובזה אחר זה... רק השבוע יצאתי לדרך שכזו, אחת מיני רבות...
בברכת מסע מבורך ובאהבה רבה,
אסנת
|